פרולוג: בגידה

״אותה יצרתי במטרה אחת – לנקום! לנקום באלו שזלזלו בנו, האלים של האולימפוס. בני האדם, שידעו לקחת את מתנת האש שלנו כדי לחפש אוכל, לאכול ולמצוא את ביתם בלילות החשוכים, בחרו להקשיב לפרומתאוס והפכו את הזבחים שהיינו אמורים לקבל מהם, לעור ולעצמות. היא תלמד אותם לחשוש מפנינו; היא תגרום להם לשלם!״

— זאוס, ״נאומי הדורות״

היד רועדת בכתיבת המילים האחרונות. הכתיבה שאבה את כוחותיי. לא העליתי על דעתי שלאחר זמן רב כל כך הזיכרונות ישפיעו עליי כך.

אך הסיפור עוד לא נגמר. בעצם, הוא רק מתחיל.

---

את המגילה הזו, או יותר נכון – את השארית שהצלחתי לאתר ממנה, מצאתי לראשונה לפני שנים מספר בחורבות העיר דלפוס, העיר שהייתה פעם לב הציוויליזציה ונותרה שוממת וריקה. מה שהיה הבית שלי, היה למקום מתפורר ונשכח, כמוני.

קשה לי כל כך לקרוא את המילים הללו; מי שחשבתי עליו כעל אבי, מי שהגן עליי וייעץ לי, הוא זה שהשתמש בי ככלי להענשת האנושות. בתמימותי חשבתי שאני עוזרת לזאוס, האמנתי שאני באמת יכולה לסייע לאנושות בזכות המתנות הרבות שקיבלתי מהאלים, אבל לא הבנתי את משמעות העזרה. קריאת המילים הללו מזכירה לי את מי שהייתי; את מה שרציתי לשכוח.

כמה פעמים כבר התחלתי לכתוב את הסיפור הזה, איני יודעת. ידיי עייפות מכתיבה ממושכת שאינה מובילה אותי לשום מקום. פעמים כה רבות התחלתי ומצאתי את עצמי מוחקת, משנה או משמידה כל זכר למה שאוזכר, מפחדת מההשלכות של השפעת המילים שלי.

זה שנים אני מנסה לחבר את החלקים החסרים, וכל פיסת מגילה שאני מוצאת, שופכת אור חדש על האירועים. אם לומר את האמת, אני כבר לא יודעת אם אלו זיכרונותיי שלי שאני כותבת, או אם תוכנם של הקטעים שמצאתי מועצם בכוח דמיוני הפורה. אולי אני עדיין מחפשת את האשמים במקום להשלים עם העובדה שבסופו של דבר אני היא שבחרה ליפול למשחק שלהם? משחק שהם כבר שכחו מזמן, ורק אני עדיין חשה אשמה לגביו.

אני אחראית למה שקרה, אני אשמה במותה ובכל מה שעשיתי לאחר מכן.

---

הערת שוליים. זה כל מה ששאפתי להיות; לא רציתי להיות במרכז, לא רציתי שירחמו עליי, לא רציתי שיאהבו אותי ולא שיעריצו אותי. מי כמוני יודעת כמה הערצה היא מסוכנת. תקופה ארוכה הייתי הערת שוליים מוצלחת במיוחד, כל כך מוצלחת שרבים שמעו עליה, אבל מעט מאוד שאלו את עצמם מי הייתה פנדורה. הסיפורים הם תמיד על התיבה, על הדברים הנוראיים שיצאו ממנה. כבודה של התיבה במקומו מונח; אומנם היא חלק מרכזי בסיפור שלי, אבל לא היא הסיפור, אלא אני. כעת הגיע הזמן לספר את הסיפור שלי כפי שאני רוצה לספר אותו.

סלחו לי אם ייפיתי דבר זה או אחר, או אם שכחתי לציין אירועים מסוימים. התיאור הבא הוא הכי טוב שאני יכולה להציע לכם. אומנם הייתי בת האלים, אבל בסופו של דבר אני אנושית.