התעוררות

״העלבון של המנחות שאנחנו מקבלים מבני האדם, נמאס עליי. הם הולכים בצורה עיוורת אחר פרומתאוס. מהיום אני אוסר את האש! אין ולא תהיה אש על פני האדמה! קח אותה מידי האדם! הם עוד ילמדו.״

— ציוויו של זאוס להרמס

ידעתי מי אני, אבל לא ידעתי מאין באתי; לא היה לי עבר עד לרגע ההוא. ידעתי ששמי פנדורה, ושמשמעותו ״מרובת המתנות״. ידעתי שאלים שונים נתנו לי במתנה את גופי, את יופיי, את הידע שלי, את כל מי ומה שאני. אבל קודם לכן לא הייתי בין החיים. מעולם לא הזזתי את גופי, ובכל זאת ידיי זזו בקלות; מעולם לא פתחתי את עיניי, ובכל זאת עיניי יכלו לראות את כל אשר מסביב; לא האזנתי לאש, ובכל זאת ידעתי לזהות את הצליל של פצפוץ המדורה; מעולם לא ידעתי מה זו אהבה, אבל בדרך כלשהי יכולתי להרגיש כמיהה למישהו שיהיה איתי; לא פגשתי מעולם אף אל, אבל ידעתי שאני באולימפוס, משכנם של האלים, שממנו הם צופים על בני האדם, ושבקרוב אפולו, אל המוזיקה, הרפואה והנבואה, יגיע לפגוש אותי.

קמתי באיטיות, נעמדתי על רגליי וגיליתי שהן יציבות להפליא. ומדוע שלא יהיו יציבות? חשבתי לעצמי. הכרתי את ההנחה שאם מעולם לא השתמש אדם ברגליו, ייקח לו זמן להתרגל לשימוש בהן, אבל מאיפה בא הידע הזה? תהיתי, והאם הוא נכון? הייתי משוכנעת שכן.

זיהיתי מראה בצידו השני של החדר. הלכתי לעברה בביטחון גמור; ידעתי את מי אני מצפה לראות בהשתקפות, ואכן נגלתה מולי אישה צעירה ששערה הגלי החום־בהיר השתפל עד למרגלות גבהּ, עיניה חומות, תואמות, חיוכה שובבי, ועורה חלק ובהיר.

---

דלתות זהב רחבות ועצומות ממדים נפתחו. לחדר נכנס אפולו. שערו היה זהוב, ועיניו בצבע דבש. מעין זוהר קוסמי סמוי מהעין בהק מעצם נוכחותו, ומראהו עטף אותי בביטחון. הוא חיפש אותי במבטו ואמר בחיוך: ״אני רואה שהתעוררת.״

חשתי שלחיי מאדימות; אני ניצבת מול אל, ולגופי רק פיסת בד פשוטה, חשבתי. הרגשתי חשופה מולו. עוד לא הספקתי לעכל את עצם קיומי, וכבר אני ניצבת מול אחד האלים האולימפיים. לא משרת, לא איכר או פשוט־עם. אל.

נראה ששתיקתי הדאיגה את אפולו; הוא צמצם את עיניו, כאילו מנסה לפתור חידה חדשה. ניסיתי לחייך. אני לא יודעת מה נראה על פני, אבל אני בטוחה שזה לא היה חיוך; אולי לחץ טהור על פרצוף תמים שעוד לא התעורר לגמרי מהשינה.

״הרמס,״ אמר אפולו, ולפתע הופיעו מולנו שתי כורסאות מהודרות. ליד אחת מהן ריחפו מגילה וסטילוס, מקל קטן, חד ושחור שעליו עיטורי זהב. השתאיתי למראה הפלא שהתרחש מול עיניי. אפולו לא הסיר ממני את עיניו; עדיין התבונן, עדיין חקר. הוא החווה לעבר הכורסה, ואני קרבתי אליה באיטיות בלי להסיר ממנו את עיניי, מנסה לקבל אישור על מעשיי. הוא קרב לכורסה הסמוכה למגילה והתיישב. הסטילוס התחיל לנוע ולכתוב דברים, ואפולו עיין בו.

לא ידעתי מה לעשות – לדבר? לא לדבר? האם הוא חיכה שאפר את הדממה?

״את יודעת מי אני?״ שאל בעודו בוחן את רישומי הסטילוס.

״כן, אתה האל אפולו,״ נשמע קול נעים ועדין. אז כך אני נשמעת, חשבתי לעצמי. התיישבתי מולו.

אפולו הסיר את מבטו מהסטילוס והביט בי; חיוך נגלה בעיניו. כעת בהק הזוהר הקוסמי בחוזקה רבה יותר. רגיעה השתררה בי. לפתע הרגשתי משוחררת, כאילו הוסר ממני עול רק מעצם נוכחותו בחדר. זיהיתי בעיניו את שאלתו.

״אני פנדורה,״ עניתי עוד לפני שפתח את פיו.

שוב השתנו פניו, והפעם מבט של הפתעה ניכר בעיניו. נראה שהוא נדהם כי ידעתי מה שאלתו ועניתי עליה בלי לתת לו את הכבוד לשאול אותה.

הסטילוס הוסיף לכתוב במגילה בשצף אף שעוד לא אירע דבר לכתוב עליו. ראיתי בעיניו שהוא שוקל את שאלותיו הבאות.

״ובכן אני רואה שאין צורך בהקדמות. מצוין. בואי נעבור לשאלות מורכבות יותר; האם תוכלי להגיד לי כמה אלים יש?״

עניתי מייד, ללא מחשבה מעמיקה: ״יש שנים־עשר אלים. זאוס, מלך האלים, השולט ברעם ובברק; הרה מלכת האלים; פוסידון אל הים; האדס אל השאול – ״

אפולו קטע אותי, ״אין צורך שתמני את כולם.״ חיוכו התרחב, נראה שהוא מרוצה מאוד.

״אני יכולה לשאול משהו?״ שאלתי לפתע בלי לתהות אם זה העיתוי הנכון לכך.

אפולו נראה מופתע, אבל נראה שלא הייתה לו בעיה עם שאלתי.

״מדוע יצרתם אותי?״

עוד לפני שהשלמתי את השאלה, ראיתי בעיניו שחרגתי ממקומי. שהוא ציפה שאשאל שאלה שטחית – על האלים, על המקום שבו אנחנו נמצאים, או כיצד אני יודעת דברים בלי שלמדתי אותם. שאלות על מטרות האלים ביצירתי לא עמדו על הפרק.

הסטילוס כתב כל כך הרבה דברים בבת אחת, ואפולו שקל את תשובתו. ״ובכן,״ אמר, ״נוצרת כדי להביא ילדים לעולם, או יותר נכון – ילדות. עתיד המין האנושי תלוי עד מאוד בנשים.״

גמעתי כל מילה שלו, אך נראה שהוא לא הבין את כוונתי בדיוק. ״אני מתכוונת, למה ליצור אישה?״ הסברתי; ״בשלושת הניסיונות הקודמים לא הייתה אישה, וגם בניסיון הרביעי, עד עכשיו, לא יצרתם אישה. מדוע אני נוצרתי?״

״זה מספיק!״ השיב בקול רציני, והבוהק שקרן סביבו הוחלף באחת במראה אחר, מעורר יראה.

התביישתי בעצמי. השאלה יצאה מפי עוד לפני שהספקתי לחשוב. זה היה חזק ממני.

הסטילוס הפסיק את רצף הכתיבה ונגע קלות בידו של אפולו, להסב את תשומת ליבו לדבר מה. אפולו הביט לעברו והושיט לסטילוס את כף ידו כדי שיכתוב עליה. והסטילוס כתב: ״סקרנות״. הדיו נעלם, רצינותו של אפולו הוחלפה בחיוך מאיר. ״זו התכונה שהתאמנו לך, זה הכול. תכונה חשובה מאוד, אבל עלייך לדעת מתי נכון להשתמש בה, ומתי לא.״

הנהנתי, לא רציתי להסתכן בחריגה נוספת. ישבתי במקומי ונתתי לו להמשיך בשאלותיו ללא הפרעה. הוא בדק את יכולות הקריאה והכתיבה שלי ושאל אותי על סדרי עולם ועל תהליכי הרבייה בטבע. עניתי על כל שאלותיו לשביעות רצונו.

״נראה לי שסיימנו. את מוכנה. יש משהו שתרצי לשאול אותי?״

תהיתי לגבי המילים ״את מוכנה״; רציתי לשאול אותו על כך, אבל בתוכי עלו שאלות רבות אחרות. היססתי לרגע; איך אדע מה נכון לשאול ומה לא?

נראה שאפולו הבין את ההתלבטות שלי. ״כל עוד לא תשאלי על סיבת בריאתך, לא תהיה בעיה בשאלותייך.״

הנהנתי. ״ובכן,״ לחשתי בקול משתנק והבטתי ברצפה, ״מדוע אני יודעת כל כך הרבה דברים אבל לא יודעת דבר על בני האדם?״

נראה שאפולו התרשם מהשאלה. ״ההיכרות שלך עם בני האדם היא תהליך חשוב מאוד; את צריכה להכיר אותם מנקודת מבטך ולא מנקודת מבטם של האלים.״

התשובה שלו נסכה בי ביטחון מחודש, והמשכתי לשאלה נוספת: ״האם בני האדם הם סוג של אלים?״

אפולו פרץ צחוק מידבק, שהדביק גם אותי, ולבסוף ענה: ״לא, לא, אומנם הם נבראו בצלם האלים, והם אכן בני אלמוות, אבל אין להם הכוחות שלנו.״

שאלה מוזרה עלתה לראשי ונפלטה מייד: ״אז בשל כך אסרתם עליהם את האש? כיוון שהם לא יודעים להשתמש בה כמו האלים?״

שוב נראה שאפולו מופתע. מבט חשדני עלה בעיניו, ונזכרתי שעליי להיזהר. הוא נד בראשו לשלילה. ״הם הקשיבו לפרומתאוס,״ אמר, ״הם עזרו לו לרמות את זאוס במעמד בחירת הזבחים שיעלו לאלים. אני לא יודע מדוע פרומתאוס גרם לזאוס לבחור כמנחה את החלקים הגרועים של הבקר ולשמור לבני האדם את החלקים הטובים ביותר,״ ואז שתק לרגע והוסיף, ״זה עונשם על חוסר הכנות שלהם ועל זלזולם באלים.״

הייתי מבולבלת; בני האדם הלכו אחר פרומתאוס, שהיה טיטאן – או ליתר דיוק, אל יָשָן – ועזרו לו לרמות את זאוס? מדוע? הם לא ידעו שהטיטאנים הם אלו שכמעט השמידו את העולם? שאלות רבות עלו בראשי, אבל אחת לא הניחה לי: ״אבל זאוס לא יודע הכול? הוא לא היה אמור לדעת שפרומתאוס מרמה אותו?״

אפולו חייך. ״זאוס אכן ידע שמדובר בהונאה,״ השיב, ״הוא תמיד יודע, אבל הוא השתמש במקרה הזה כדי לתת לבני אדם הזדמנות להוכיח את הנאמנות שלהם לאלים, להראות שהאמון שלו בהם מוצדק. איש לא מנע מזאוס לבחור בזבחים הנחותים; הם אִפשרו לו 'ליפול' לתרגיל של פרומתאוס. וזו הסיבה שהאש נלקחה מהם.״

״אז זאוס איבד את אמונו בבני האדם? או שהוא חושש שהם הולכים אחר פרומתאוס במקום אחר האלים?״

״ביקשתי ממך לא לשאול על הסיבות להיווצרותך, פנדורה!״ אמר אפולו בחמת זעם.

״אבל לא שאלתי,״ אמרתי מבולבלת. הבעת פניו המופתעת לא הלמה את זעמו. ״התכוונתי, איך הדברים האלו מתקשרים אליי?״ אך אז הבנתי; ״אתם רוצים שאני אחזיר את בני האדם לצד האלים?״ מאיפה אזרתי אומץ לשאול את השאלות הללו? הרי ידעתי שאני מסתכנת. אך לא יכולתי לא לשאול.

דממה עמדה בחדר. חשתי בליבי הפועם בפראות, ובהלה אחזה בי. ואז, פתאום, שמעתי צחוק קטן שהלך והתגבר. אפולו צחק חזק כל כך, שלא הצליח לשלוט בעצמו. ״שאת תחזירי את בני האדם לצד האלים?״ הוא המשיך לצחוק, ״הו פנדורה, אין פה צדדים; גורלם של בני האדם נמצא בידיהם. הם יכולים לסלול את דרכם כראות עיניהם, ואם הם מחליטים ללכת אחר פרומתאוס, שילכו. פרומתאוס לא מהווה איום על האלים. אולם בני האדם צריכים ללמוד שיש השלכות למעשים שלהם. כמו כל הורה טוב עלינו ללמד אותם שיש השלכות למעשיהם.״

לא לגמרי האמנתי למה שאפולו אמר, אבל ידעתי שזה לא יהיה חכם להמשיך לחקור בעניין. פניתי לדבר, אבל הוא הרים את ידו, ״זה מספיק,״ אמר, ״אף שהייתי שמח להשיב לשאלות נוספות, אין לנו יותר מדי זמן, ואפרודיטה צריכה להכין אותך.״

״להכין אותי? למה?״ שאלתי.

אפולו קם על רגליו וקרא: ״הרמס!״

בן רגע נעלם הסטילוס ואיתו נעלמו המגילה והכורסאות. נפלתי על הרצפה, שכן לא היה לי על מה לשבת. בתוך שנייה התמלא החדר בהמון שמלות ססגוניות שונות. אפולו התקרב אליי ועזר לי לקום. ״עצה לי אלייך פנדורה,״ אמר, ״למדי להקשיב לקול האלים; תני לנו להוביל אותך לגורל הטוב ביותר בשבילך.״ ההילה הקורנת שלו חיממה אותי. הנהנתי. הוא חייך וטפח לי בעדינות על הראש, ״את משהו מיוחד פנדורה,״ אמר האל וצעד לעבר הדלתות. על סף היציאה נעצר לרגע והוסיף: ״הרבה מעבר למה שציפיתי.״

---

נשארתי בחדר. שוב ושוב שחזרתי בראשי את שיחתנו. ניסיתי להבין את משמעות הדברים; ניסיתי לחשוב איך הייתי יכולה לנהוג אחרת. לשאול שאלות ללא מחשבה מקדימה, זה כנראה מסוכן לי, חשבתי. אצטרך לדעת איך לשלוט בזה.

הבטתי סביבי. שמלות רבות מחומרים שונים ובצבעים שונים מִלאו את החדר. הן נתלו על ארבעה מתלים ארוכים, שלא ראיתי היכן הם מתחילים והיכן הם מסתיימים, אבל יכולתי לראות בבירור שכל שמלה התאימה לתקופה אחרת בשנה. לעונת האביב ראיתי שמלות העשויות מפרחים אקזוטיים. להפתעתי ריח מתקתק נדף מהן. בהיתי בהן ותהיתי כיצד אני אמורה ללבוש אותן. לעונת הקיץ יכולתי לראות שמלה הארוגה מקרני שמש, או שמלה העשויה כולה מגלי הים. חול עטף אותה בקצוותיה. לתקופת הסתיו ראיתי שמלת עלי שלכת שהסתחררו על גבי רוח קלילה. שמלות החורף היו צחות משלגים, ושולבו בהן פתיתי שלג בצורות שונות. ככל שסקרתי את השמלות, הבנתי שחלק מהן מתאימות ליום, והאחרות ללילה.

למראה השמלות הרגשתי לפתע חוסר נוחות. הסתכלתי על הבד הדק שלבשתי וחשתי חשופה; תהיתי אם הייתי צריכה להתלבש לקראת פגישתי עם אפולו, לקבל את פניו כראוי למעמדו. התחלתי לחפש שמלה מתאימה לפני שאפרודיטה תשוב, אך כל השמלות נראו מסורבלות ומורכבות ללבישה. מחשבותיי נדדו שוב לשיחתי עם אפולו. תהיתי על אמירתו: ״את מוכנה״. מוכנה למה? איך אוכל להיות מוכנה למשהו שלא התכוננתי אליו? חיפשתי בשאלותיו רמז למה שעתיד לבוא, אבל לא מצאתי דבר.

---

הדלתות נפתחו, ולחדר נכנס אדם גבוה ושרירי. למרות שערו השחור והפרוע היה במראהו דבר מה מסודר להפליא. בפניו בצבצו עיני תכלת שלא יכולתי להסיר מהן את מבטי. לפתע לא הרגשתי כל כך חשופה בבגדיי הצנועים; הרגשתי בנוח מול מישהו שלא הכרתי. ידעתי את שמותיהם של כל האלים, הכרתי רוחות טובות ויצורים אין ספור, אבל עליו לא ידעתי דבר. הסקרנות הסתחררה בגופי.

״אתה לא נראה לי כמו אפרודיטה,״ אמרתי בשובבות. הופתעתי מהקלות שבה יצאו המילים מפי.

״מתנצל,״ השיב בחיוך נבוך ושפשף את מצחו, ״היה לי הרושם שאחי יימצא פה בחדר. אלך.״ הוא פנה ממני.

הייתי חייבת לעצור אותו לפני שילך. ״מי הוא אחיך?״ שאלתי.

הוא החזיר אליי את מבטו, וכשהביט בי שוב, נראה ששאלתי נשתכחה ממנו. הוא חייך. עיניו הצטמצמו בעניין. ״אני מכיר אותך?״ שאל.

חשבתי לרגע. ״אני לא יודעת,״ עניתי בשעשוע, ״אתה מכיר אותי? רק עכשיו התעוררתי.״

״עכשיו התעוררת?״ שאל וחשב לרגע; נראה שניסה להבין את כוונתי, ״זאת אומרת שאת פנדורה?״

״אז אתה כן מכיר אותי,״ חייכתי.

לפתע התקרב אליי ואמר בנינוחות: ״אני יודע מי את, אבל זה לא אומר שאני מכיר אותך,״ והוסיף בקריצה: ״יש הבדל.״

המשכתי להתגרות בו: ״אתה לפחות יודע מי אני; לי אין מושג מי אתה.״

״ומי היית רוצה שאהיה?״ שאל בתגובה, כמו שיחק במשחק שלא ידעתי ששיחקנו.

למה הוא מתכוון ב״מי הייתי רוצה שהוא יהיה״? תהיתי. ״אתה לא יודע מי אתה?״ שאלתי.

״בסיטואציה הזו, ברגע הזה, לא, אין לי מושג. אני מרגיש כאילו אני כלי במשחק שלך, והייתי רוצה לדעת מה תפקידי, או לכל הפחות מה שמי.״

זה היה מגוחך כל כך. השיחה כולה הייתה מוזרה, משעשעת וחסרת היגיון, ובאותה נשימה רבת־משמעות. לא הייתה בה ודאות; היו רק שאלות ללא תשובות, שאלות שעליי לפתור. ״אם אתה כלי במשחק שלי,״ אמרתי, ״הייתי קוראת לך דריוס.״

הוא חשב לרגע, ניגש למראה ואמר: ״כן? זה מה שאת רואה? דריוס?״ הוא בחן את השתקפותו ונראה כאילו הוא מודד את השם כמו את אחת השמלות בחדר ושוקל אם השם מתאים לו.

צחקקתי קלות.

הוא הביט במראה זמן ממושך ולאחר מכן אמר בהחלטיות: ״השם דריוס הולם אותי; אני אקח אותו,״ ואז ניגש אליי, פשפש בכיסו במעין הצגה ושאל בצחוק: ״מה המחיר עבור השם שכל כך הולם אותי?״

״קח אותו במתנה,״ עניתי.

הוא חייך וקרא בקול: ״רק התעוררת וכבר את נותנת מתנות? זהו נס! הצלחה כבירה! העולם הולך להשתנות לחלוטין!״

לא יכולתי למחוק את החיוך מפניי. לפתע חשתי תחושה משונה בחזי, כאילו חץ של קרן שמש חמה נכנס לגופי והצית בי הרגשה מוזרה. מייד מילאה אותי חמימות בלתי מוסברת. אושר, שמחה וערגה הסתחררו בתוכי במהירות. לא ביקשתי דבר מלבד השהייה לצד האיש הזה. רציתי להיות שלו.

״ארוס! אמרתי לך לא לשחק עם החיצים האלה!״ נשמע קולה של אפרודיטה. הבטתי לעבר הדלתות וראיתי אותה לופתת נער שכנפיים צחורות נישאות על גבו. זה היה ארוס, אל התשוקה; קופידון, שחיציו הציתו באנשים אהבה לא מוסברת.

״אמרתי לך שאני רוצה שיקראו לי קופידון!״ קרא ארוס. אף שהיה זקן יותר מהטיטאנים, הוא נראה כה צעיר ואף ילדותי. נראה שהוא מאוד לא מרוצה שאפרודיטה מתייחסת אליו כאל ילד. ״למה יש לי החיצים הללו אם לא בשביל זה?״ רטן.

אפרודיטה נראתה מותשת אבל לא התרגשה יתר על המידה. היא פנתה אליי בחיוך מתנצל ואמרה: ״אני מתנצלת על זה. אין לו כוונה רעה, אבל הוא כל כך ילדותי לפעמים.״

״אני מבוגר ממך!״ קרא ארוס בהפגנתיות, ״ואת לא אימא שלי!״

אפרודיטה הסתכלה לעברי, ״אצטרך להחליף איתו כמה מילים.״ לפתע נראה שהיא מבחינה בדריוס. ״אפימתאוס, מה אתה עושה פה?״ שאלה בפליאה.

הופתעתי. זה היה אפימתאוס? זה הטיטאן שחבר לאחיו כדי לעזור לזאוס במלחמתו בטיטאנים? ידעתי שהוא אימפולסיבי, זה אף השתמע משמו – ״מחשבה בדיעבד״, וחשש קל עבר בתוכי; בזה הרגע הוא ויתר על שמו בלי שהכיר אותי, בלי שאני אכיר אותו. מה אני עושה? אך חיוכו ומבטו שבו אותי, ותחושת הביטחון והחמימות שהקרין בלבלה אותי. הרגשתי שעליי להתעלם מההיגיון ולסמוך על תחושתי, גם אם היא נמהרת.

״זה כבר לא שמי,״ ענה, ״מעתה שמי הוא דריוס. פנדורה העניקה לי אותו במתנה,״ הוא הביט לעברי בגאווה.

אפרודיטה הביטה בי במבט חשדני. ״ומה אתה עושה פה, דריוס?״ שאלה בהדגישה את השם בהפגנתיות.

״טעיתי בדרך,״ הוא השיב בחיוך נבוך, ״האולימפוס כל כך מסובך, שאני תמיד טועה.״

אפרודיטה שקלה את דבריו ולבסוף ענתה בחיוך: ״כן, גם אני טועה פה לא מעט, ואני גרה פה; למקום הזה יש חיים משל עצמו.״ ארוס עדיין ניסה להשתחרר מאחיזתה. ״אני אחליף כמה מילים עם ארוס, ועד אז אני מצפה שתלך מפה, דריוס.״

הוא הנהן לעברה.

אפרודיטה משכה את ארוס והובילה אותו הרחק מהחדר. ״אבל אני רוצה לראות מה הם עושים עכשיו,״ קרא בעודו נגרר אחריה.

הבטתי בדריוס שוב. מבטו עדיין היה ממוקד בי.

״זה לא משהו שקורה כל יום,״ הוא אמר בעליצות.

לא עניתי, בחנתי אותו. רק עכשיו הבנתי מי באמת עומד לפניי.

״הכול בסדר?״ הוא שאל אותי.

״אתה אפימתאוס?״ שאלתי אותו.

אפימתאוס נאנח והשפיל מבטו. ״דריוס בשבילך,״ הוא אמר, ״והינה הכיף נגמר. היה נחמד כל עוד המשחק נמשך,״ הוסיף ופנה לדלתות.

״חכה רגע,״ תפסתי בידו. הוא הסתובב לעברי. המגע בו והקרבה בינינו ריגשו אותי. זה תפס אותי לא מוכנה; פתאום נותרתי ללא מילים.

״כן?״ הוא שאל, ״או שאני רק אמור לחכות כאן מִסיבה מסוימת?״

היססתי, המשפטים שרציתי להגיד לא התחברו, לא ידעתי איך לנסח את השאלה. לבסוף פלטתי: ״למה ויתרת על השם שלך בכזו קלות?״

הוא חייך שוב, ״ממתי אומרים לא למתנות?״ השיב.

״אתה יכול לענות לי ברצינות?״

״ולמה את חושבת שאני לא עונה לך ברצינות, פנדורה? לכל דבר צריכה להיות משמעות וסיבה? בואי אני אשאל אותך – מדוע את כל כך יפה?״

הסמקתי. לא הייתי מוכנה לשאלה הזו. חשבתי שהוא מחמיא לי, אבל עיניו בהו בי ברצינות. ״הפסטיוס יצר את הגוף שלי, ואפרודיטה את היופי שלי; אלו המתנות שהם העניקו לי.״

״כפי שהשם דריוס הוא מתנה שהענקת לי,״ התשובה הפתיעה אותי; כל כך פשוטה, לא מתוחכמת, אבל עדיין נכונה להפליא.

צחקתי. ״אני לא יכולה להתווכח עם ההיגיון הזה.״

נראה שגם דריוס נרגע. ״יופי; עכשיו את יכולה לשחרר את היד שלי?״

רק אז שמתי לב שאני עדיין אוחזת בידו. שחררתי אותה במבוכה.

הוא פנה ללכת ואמר: ״את יודעת, את מפתיעה אותי; ובתור מישהו שחי אלפי שנים, אני יכול להגיד בביטחון שהרבה זמן לא הפתיעו אותי.״

דבריו סחררו אותי. שמחתי כל כך להיות במחיצתו. דרך החשיבה שלו כה שונה, לא רציונלית ולא רגשית; רק התעניינתי בו יותר ויותר.

״סליחה,״ אמרה אפרודיטה כשנכנסה שוב לחדר, ואני קפצתי ממקומי. ״אני לא רוצה להפריע, אבל אני צריכה להכין את פנדורה לאירוע. אחיך נמצא בגן הגפנים, הוא מחכה לך.״

״אפגוש אותך במשתה, פנדורה,״ אמר דריוס והביט לעבר אפרודיטה, ״אבל מהי הדרך לשם?״

המבט של אפרודיטה הסגיר את חוסר נכונותה לענות לו.

״בעצם, זה בסדר; אני אסתדר,״ אמר ויצא דרך הדלתות הגדולות.

עקבתי אחריו במבטי; הוא פסע לעבר מסדרון רחב של שיש בוהק. אור שמש בקע מבעד לעננים שכיסו את הקירות. לפתע הוא הסתובב והביט לעברי לעוד רגע.

״אתה מעכב אותנו, דריוס,״ סיננה אפרודיטה.

והוא סגר את הדלתות.